דעת מומחה- עו"ד שפונט אושרת

התיישנות תביעות נזיקין-

היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 לבין סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעניין התיישנות תביעות נזיקין.

בית המשפט העליון, הדגיש בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה, את ההבחנה בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89 (2) לפקודה ונתן הנחיות ברורות מתי יחול כל אחד מהם (באותו הרכב, של כב' הש' א. פרוקצ'יה, כב' הש' ע. ארבל וכב' הש' א' רובינשטיין):

ע"א 10591/06 רפאל יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ ואח', מיום 12.07.10, ערעור על פסק דינה של כבוד השופטת ו. מרוז מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע וע"א 2206/08 יחזקאל סיגמן נ' חב' דובק בע"מ, מיום 11.07.10.

בית המשפט העליון בפרשת יפרח לעיל, דחה ערעור על פסק דין, בו נדחתה תביעת חולה פרקינסון, כנגד מעסיקתו לשעבר אשר טען כי מחלתו נגרמה לו עקב חשיפתו לחומרים כימיים במסגרת עבודתו כנהג משאית, מחמת התיישנות.

בית המשפט העליון בפרשת סיגמן לעיל, דחה ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת חולה ריאות כנגד חברת דובק, אשר טען כי המחלה נגרמה עקב פרסומים שהפיצה החברה לקידום מכירות סיגריות שייצרה, אשר עודדו את התמכרותו לעישון, מחמת התיישנות.

כידוע, סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כלל גילוי כללי, לפיו מקום בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. לעומת זאת, סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, קובע כלל גילוי מיוחד לעניין תובענות נזיקיות בגין עוולות שנזק הוא רכיב מרכיביהן, ולפיו מקום בו לא נתגלה לתובע הנזקתתחיל תקופת ההתיישנות ביום הגילוי, תוך שנקבעו גבולות זמן להגשת התובענה: 7 שנים מיום הגילוי, או 10 שנים מיום אירוע הנזק, לפי המוקדם מביניהם. ביום שאירע,

קיים חוסר התאמה בולט בין שני סעיפים אלה, והמחוקק שתק בדבר היחס בין הסעיפים, דבר אשר הגביר העמימות בעניין. למשל, סעיף 8 לחוק נוקט בקשר למבחן הגילוי, סטנדרט גילוי אובייקטיבי, של האדם הסביר, בעוד בסעיף 89 (2) לפקודה אין התייחסות לכך; לפי סעיף 8 לחוק, חוסר מודעות התובע באשר למרכיב הקשר הסיבתי הוא עילה להשהיית תחילת ההתיישנות, לא כך לפי סעיף 89 (2) לפקודה; כך גם לא קיימת תקרת 10 השנים ככל שמדובר בסעיף 8 לחוק.

לאחרונה, נדרש בית המשפט העליון לשאלת היחס בין שני סעיפים אלה וקבע כי למעשה, שני הסעיפים מחילים את כלל הגילוי המאוחר, בעוד סעיף 89 (2) לפקודה עוסק במקרים בהם הנזק התגלה באיחור ואילו סעיף 8 לחוק עוסק במקרים בהם התגלו באיחור שאר העובדות המהוות את עילת התובענה.

בפרשת יפרח לעיל, בית המשפט העליון, דחה את עמדת המערער כי תביעתו לא התיישנה, ודחה את טענתו כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא היום בו נקבע על-ידי הרופאה התעסוקתית מטעם המשיבה כי הוא אינו מסוגל לשוב לעבודתו; דחה את הטענה כי היום הקובע הוא היום בו קבע המוסד לביטוח לאומי כי הוא סובל מנכות צמיתה; דחה את הטענה כי התרחשות הנזק נמשכה כל עוד המערער הועסק על-ידי המשיבה; דחה את הטענה כי על עניין זה חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו במצב בו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, ואת הטענה כי המערער לא ידע ולא יכול היה לדעת בשלב מוקדם יותר ממועד עזיבתו את העבודה על הזיקה בין עבודתו למחלתו; דחה את הטענה כי בזמן הרלוונטי היה חסר ידע מדעי בקרב הקהילה המדעית בעניין קיומו של קשר סיבתי במקרים כגון דא, וקיבל את עמדת המשיבים וקבע כי התביעה התיישנה על כל רכיבה, כאשר קבע באשר לרכיב הנזק, אשר נדון לפי סעיף 89 (2) לפקודה, כי אומנם אין להסתפק בגילוי נזק כלשהו שהוא בבחינת "נזק של מה בכך", אך אין מקום שתובע ימתין בהגשת תביעתו לגיבוש מלוא הנזק, בתנאי שנתקיים נזק ממשי. ובמקרה דנן, נקבע כי למערער נודע על מחלתו, באופן ודאי, לכל המאוחר, בשנת 1991, אז אובחן כסובל מהמחלה, ומאז החל מניין תקופת ההתיישנות.

בית המשפט העליון הכריע בפרשת סיגמן, ברוב דעות, כי מועד גילוי הנזק לפי סעיף 89 (2) לפקודה, הינו בעל אופי אובייקטיבי, המחייב מאמץ סביר מצד התובע לגילוי עובדות הנזק.

כן נקבע בפרשת יפרח, באשר לרכיב הקשר הסיבתי בין מעשה האשם לבין נזק התובע, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות. נקבע כי מבחן הגילוי הינו אובייקטיבי, דהיינו על התובע להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן, ונפסק כי משהתגלה למערער דבר מחלתו בשנת 1991, הוא צריך היה, כאדם סביר, לברר את הנסיבות שהביאו לפרוץ המחלה, וגם ברכיב זה חלפה תקופת ההתיישנות.

בפסק דין יפרח לעיל, התוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון, כואבת, והיא עומדת בניגוד לרצון הטבעי של כל אדם ליתן סעד לאדם שחלה במחלה קשה.

הח"מ, אשר לקחה חלק בהליך האמור, כמייצגת דווקא את מעסיקתו לשעבר, אומנם כיוונה לתוצאה זו, ועתה משהפרשה תמה, מרשה לעצמה להעלות על הכתב את הרהוריה.   

מערכת יחסים בין עובד למעביד היא מערכת יחסים מורכבת, כאשר העובד תלוי במעסיקתו, ומקום עבודתו הוא מקור פרנסתו.

בפרשת יפרח, מתווספת לכך העובדה כי עסקינן במחלה קשה, אשר מתפתחת לאורך זמן.

במערכת יחסים כזו, הגשת תביעה של העובד כנגד מעסיקתו, בתוך תקופת ההתיישנות, לא תמיד מהווה אפשרות סבירה, מחשש למקור פרנסתו.

במקרים של מחלה קשה, אשר משפיעה על כשירותו, קיים גם חשש של פיטורים.

לעניות הח"מ, במערכת יחסים מורכבת זו, מן הראוי כי יקבע סעיף ייחודי באשר לתחילת מניין ההתיישנות. הדברים רלוונטיים הן לדיני נזיקין כאמור והן לדיני עבודה, שהרי גם במקרים בהם המעסיק רומס זכויות בסיסיות של העובד, קיים חשש מצד העובד לתבוע את מעסיקו ולסכן את המשך העסקתו.

לעניות הח"מ, מן הראוי כי במערכות יחסים כגון יחסי עובד-מעביד, יחל מניין תקופת ההתיישנות, מיום ניתוק היחסים.

דחיית מרוץ ההתיישנות עד למועד מסוים, קיימת גם במקרים של קטינים. במובן מסוים, ניתן לראות בעובד בתוך מערכת היחסים הזו, כסוג של "קטין", שאין לו את האפשרות האמיתית והכנה לעמוד מול מעסיקתו, דבר אשר עלול לגדוע את מקור פרנסתו.

אומנם יש לאזן בין האינטרסים של הצדדים, ואורכה כזו גורמת לחשיפה ממושכת של הנתבע  לתביעות, ומגבילה אותו לשמור על ראיותיו לזמן מממושך, ויתכן וגם מבחינת אינטרס הציבור, אורכה כזו תגרום לערכאות השיפוט לעסוק בענייני העבר ולא בנושאי היום, אך הדבר יאפשר לעובד לממש את זכויותיו באמת, גם במערכות יחסים מורכבות אלה, בהם כל עוד הינו מצוי בתוך מערכת היחסים, האפשרות שלו לתבוע, אינה תמיד סבירה.

אושרת שפונט, עו"ד ומגשרת  

ניתוח פסק דין- חובתו של מעסיק לדאוג לסביבת עבודה נעימה


 התיישנות תביעות נזיקין- האבחנות החדשות של העליון :